הבנות יבוא ושיווק אופנה בע"מ נ' רפאלי ואח'

פסק דין

מונחת בפני בקשתו של מר דוד רפאלי (להלן: "המבקש"), כי אורה למנהל המיוחד שמונה לרעייתו, גב' חנה רפאלי, להעביר לידיו את מחצית מדמי המכר של בית המגורים המשותף לו ולרעייתו החייבת. לטענתו, אין הוא חייב אגורה לאיש, והוא נזקק בדחיפות לכספים לשם רכישת דירה חלופית, צורך המתחדד עוד יותר, נוכח גילו המבוגר ומצבם הבריאותי שלו, ובעיקר של רעייתו.

המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי מתנגדים לבקשה, ועותרים לדחייתה.

לאחר שעיינתי בתגובות הצדדים, ניתנת החלטתי זו.

עניין לנו במקרה אשר – אעיר כבר עתה – נסיבותיו שונות למדי מן המקרים הטיפוסיים של פשיטת רגל והמחלוקות המתעוררות במסגרתה. עניין לנו בחייבת מבוגרת, אשר ככל הנראה הסתבכה שלא בטובתה במימון מיזם עסקי כושל של אחת מבנותיה. אמנם, טוען המבקש כי למכר דירתם הקודמת שלו ושל החייבת לא היה קשר לפרשה, אלא אך ורק למיקום הדירה ומצבם הבריאותי; עם זאת, קשה עד מאד שלא להתרשם כי קשר מסויים היה גם היה – בין השאר, באשר אין חולק כי מתוך התמורה בסך 1.1 מיליון ₪, הוקדם תשלום של סך בן 400,000 ₪, והוא שולם לחייבת, אשר העבירה אותו לידי חלק מנושי החנות.

על עובדה זו (אשר נראית על-פניה במעוררת חשד מהותי להעדפת נושים) אין חולק.

אלא מאי? לעומת זאת, כיום אין עוד מחלוקת, כי עסקת המכר עצמה (להבדיל אולי מאורח חלוקת התמורה) היתה עסקה כשרה במחיר השוק, לידי רוכש צד ג' שאינו קשור בחייבת; אי לכך, נמצא כי צו המניעה שהוצא תחילה היה בלתי מוצדק – ובהחלטתי מיום 6.9.09 הוריתי על בטלותו, זאת תוך העברת ביקורת מסויימת על התנהלות המנהל המיוחד. אי לכך, אין עסקינן כיום אלא במחלוקת אודות הזכויות בתמורה ואורח חלוקתה. אין חולק כי סך 400,000 ₪ הגיע לידי נושים כאלו ואחרים – באורח לגביו התבקש המנהל המיוחד לחקור, ולבחון בין היתר האם ישנן עילות להגשת בקשות בעניין זה; יתרת התמורה, בסך 700,000 ₪, הועברה, באורח זמני, לידיו הנאמנות של המנהל המיוחד.

מכאן המחלוקת שבפני; כבר בשלב זה, אקדים ואעיר כי באת-כוחו המלומדת של כונס הנכסים הרשמי לא דקה פורתא, כאשר נאחזה באורח הניסוח של הבקשה על-ידי המבקש, אשר התנגד להעברת התמורה לידי המנהל המיוחד; אכן, בפועל הועברה התמורה לידי בעל התפקיד, חרף התנגדותו של המבקש – אלא שמכאן ועד מחיקת הבקשה ושילוחו של המבקש – אדם מבוגר אשר אינו פושט רגל (ועל כך אין מחלוקת) להגיש בקשה חדשה ו"להתחיל מבראשית", רב הדרך. זאת, מכח קל וחומר לאחר שהן המנהל המיוחד והן כונס הנכסים הרשמי השתהו עד מאד במתן תגובה – דבר אשר גרם לבקשה, אשר הוגשה ב"בקשה דחופה" תלויה ועומדת מזה חודשים ארוכים. די היה בעיון בבקשה בכדי להבין אל נכון, כי אין עסקינן אך בשאלה טכנית, אלא בבקשה מהותית מצד מר רפאלי, העותר לזכאותו לקבל לידיו מחצית מתמורת העסקה. אי לכך, אין כל טעם למחוק את הבקשה אך ורק בשל העובדה כי הכספים מוחזקים בידי הכונס, דבר שאין בו כל רבותא, מלבד גרימת עינוי דין נוסף למבקש, ואשר בסופו עומדים היינו באותו מצב, ואל מול אותן טענות עצמן.

מנסיבות המקרה עולה, כי אין ולא תתכן למעשה מקום למחלוקת, כי באורח עקרוני, דין התמורה להתחלק שווה בשווה – מחצית שייכת לקופת פשיטת הרגל, ואילו המחצית האחרת למבקש, אשר אינו חייב ולא הוצבה כל תשתית, אף לו לכאורית, שדי בה בכדי להפקיע ממנו את חלקו. המחלוקת המרכזית המתעוררת בנסיבות המקרה, הינה ישום העקרון ואורח החלוקה הלכה למעשה, וזאת נוכח הנסיבות אשר חילקו את התמורה לשני חלקים, שאחד מהם הועבר לידי נושים.לעניין זה, אין מנוס לצערי מלהעיר, כי בעוד המבקש (וכן האפוטרופוס שמונה לחייבת) מסרו עמדות מפורטות ומנומקות, המגוללות בהרחבה את טענותיהם – עובדתיות ומשפטיות כאחד, הרי לא די בכך כי נדרשו שלוש החלטות ביניים של בית המשפט, עד שהתכבד המנהל המיוחד (הכונס הזמני, בתארו דאז) להגיש את תגובתו; תשובת המנהל המיוחד, משהוגשה לבסוף, היתה לקונית מאד, והלכה למעשה כמעט ולא כללה התייחסות עניינית לטענות נשוא הבקשה, מלבד אמירה לא מנומקת כי המבקש מנסה "לרוקן את החלטת בית המשפט מתוכן" – וזאת תוך הצגה לא נכונה של הבקשה, כמכוונת למלוא התמורה, כאשר הלכה למעשה, עותר המבקש לקבל את מחציתה בלבד.

התנהלות כזו, במלוא הכבוד הראוי, לא אוכל לקבל, וודאי לא כאשר עסקינן ב"ידו הארוכה של בית המשפט", החב בחובות מוגברות של תום-לב, אמון וזהירות. לכל הפחות ניתן להעיר כי נוכח האורח בה לא התייחס הלכה למעשה לטענות נשוא הבקשה, לא עלה בידו להציב כל גרסה חלופית או לקעקע את האמור בה, על כל המשתמע מכך.

לגופם של דברים, הרי שעניין לנו בתמורה המחולקת לשני חלקים, אחד מצוי בקופת הכינוס, ואילו האחר נפל לידי נושים אשר יתכן והם חבים בחובת השבה (קרי, אחת מן השתיים: או שעסקינן בסכום שאבד, או לחלופין סכום המוחזק שלא כדין בידי מעוול לכאורה, אשר מן הראוי לקבוע מן הצדדים יהא זה אשר יאלץ להתכבד ולנקוט נגדו בהליכים). עולה השאלה, אם כן, כיצד לחלק, נוכח העובדות דנן, את התמורה בין הצדדים. הלכה למעשה, קיימות בנסיבות המקרה שלוש אפשרויות, כדלקמן:

א.עמדת המבקש, לפיה התשלום לנושים נעשה על-ידי רעייתו בלבד, בשל התעקשותה בניגוד לעמדתו, ואי לכך הוסכם כי יעשה מחלקה בלבד. לפי עמדה זו, זכאי המבקש לתשלום של 550,000 ₪ מהקופה – מחצית סך המכר הכולל.

ב.דחיית עמדת המבקש, והגעה למסקנה כי לא הוכח שהמבקש ורעייתו סייעו לבתם באורח מוסכם, ואי לכך את הסכום הבעייתי ששולם לנושים, בסך 400,000 ₪, יש לחלק שווה בשווה בין שניהם. לפי חלופה זו, זכאי המבקש כעת אך ל-350,000 ₪, וזאת בנוסף לזכות לקבל לידיו מחצית מכל סכום שיושב, אם יושב, מידי אותם נושים.

ג.עמדתו של כונס הנכסים הרשמי, ה"מציע" למבקש סך של 150,000 ₪ בלבד. הלכה למעשה, עמדה זו מבוססת על קביעה אשר מעבירה את מלוא החלק ה"בעייתי" של התמורה – 400,000 ₪, אל חלקו של המבקש. נקל לראות, כי לעמדה זו אין כל הצדקה, ואין לי אלא להצר על עצם העלאתה, קל וחומר בידי כונס הנכסים הרשמי. אכן, אין ספק כי בחשבון הכללי, לקופה קיימת זכות תאורטית על 550,000 ₪, אלא שלמרבה הצער, חלק מהסכום הועבר לצדדי ג', באורח אשר מקשה על שני הצדדים להניח עליו יד; עצם המדוכה עליה אנו יושבים, במסגרת מחלוקת זו, הינה אורח חלוקתו דה-פקטו של אותו "נזק"; אלא שעמדת כונס הנכסים הרשמי הפכה הלכה למעשה את היוצרות, התעלמה מן השאלה נשוא הבירור, והניחה בתור מובן מאליו, כי הנזק נופל כולו על המבקש. אין צורך להכביר מילים, כי ניתוח זה לוקה בשגיאה יסודית. שהרי, ממה נפשך: אם נכונה גרסת המבקש, הרי שאותם 400,000 ₪ ירדו, מראש, מחלקה של רעייתו בתמורה, ואי לכך הוא זכאי לקבל לידיו 550,000 ₪ מקופת הכינוס, בעוד על המנהל המיוחד להתכבד ולתבוע את הנושים בגין העדפה אסורה, בכדי להשיב לידו את ה-400,000 ₪ הנותרים. מאידך גיסא, אם לא תתקבל גרסה זו, הרי ש"ברירת המחדל" הינה חלוקה שווה של שני הסכומים – הכסף ה"טוב" והכסף ה"רע" כאחד בין שני הצדדים, קרי: המבקש זכאי ל-350,000 ₪ כעת, ויהיה זכאי למחצית ממה שיגבה המנהל המיוחד, אם יגבה, בתביעות השבה עתידיות מן הנושים.

משנדחתה עמדה זו של כונס הנכסים הרשמי, לא נותר אלא לנסות ולהכריע בין שתי החלופות האחרות. עניין לנו, הלכה למעשה, בטיעון עובדתי ביסודו שמעלים בנפרד הן המבקש, והן האפוטרופוס של החייבת – האחרון תוך הסתייגות והבהרה, כי אין הוא מעיד מידע אישי, אלא מוסר דברים ששמע מן החייבת, וזאת בשלבים בהם ניתן היה עדיין לתקשר ולשוחח עימה. אכן, לכאורה אין מקום לקבל "כתורה מסיני" את גרסתו של צד מעוניין. זאת, אף נוכח נסיון החיים, המלמד כי לא אחת מנסים חייבים ומקורביהם להציג דברים בדיעבד באור הנוח להם, ובעיקר באופן המעביר כמה שיותר חבויות אל פושט הרגל, וכמה שיותר זכויות אל מקורביו.אלא מאי? בכדי שניתן יהיה לשלול גרסה שכזו, הרי דרישה יסודית היא כי המנהל המיוחד יטרח ויציג גרסה נגדית, ולו באורח לכאורי.אלא שבנסיבות המקרה, למרבה הצער, לא הציג המנהל המיוחד מאומה, מלבד עמדה לקונית אשר חלקה הגדול אינו טוען כלל ועיקר לגופו של עניין. במצב דברים זה, הרי שעניין לנו לכאורה במשיב אשר אין בידו גרסה משמעותית כלשהי, ואף לא ראשיתו של דבר עליו הוא יכול להסתמך בכדי לנסות ולקעקע את עמדת הצד שכנגד. זאת ועוד; חרף הבטחותיו, ואף חרף החלטת בית המשפט אשר הורתה למנהל המיוחד – במופרש – לסיים את חקירותיו ולהגיש דו"ח בעניינים נשוא המכר והתנהלות המבקש והחייבת, וזאת תוך 90 יום, הרי שפרק הזמן חלף זה מכבר, ולא הוגש מאומה.

בנסיבות אלו אין מנוס, חרף הבעייתיות שבעניין, מלקבוע כי בשלב זה למצער לא הוצבה בפני כל גרסה נגדית, ואין מנוס מלקבלה – אף אם בלב ולב – של גרסת המבקש. אי לכך, אין מנוס מלהעתר באורח עקרוני לבקשה, זאת תוך פסיקת הוצאות הולמות אשר ישקפו הן את אורח התנהלותם של המשיבים, והן את עינוי הדין אשר נגרם למבקש – אדם מבוגר המטופל ברעיה שמצבה בכי-רע – זאת בין היתר, בשל שיהוי בן ארבעה חודשים (!!!) מצד כונס הנכסים הרשמי.

אי לכך, הנני פוסקת כדלקמן:

א.סך 350,000 ₪ יועבר למבקש מקופת המנהל המיוחד לאלתר, תוך פרק זמן שלא יעלה על 3 ימים ממועד החלטתי זו, ללא צורך בהוראה נוספת כלשהי, ובלא השתהות.

ב.סך נוסף בן 200,000 ₪ יועבר למבקש בתוך 30 יום ממועד החלטתי זו, וזאת אלא אם כן יעלה בידי המנהל המיוחד להגיש דו"ח חקירה מנומק, מפורט ומבוסס לכאורה על ראיות מוצקות, אשר מקעקע את גרסת המבקש לעניין האורח בו שולם סך ה- 400,000 ₪ לנושי החנות.

בנסיבות המקרה, נוכח עינוי הדין ויתר העובדות שפורטו בפסק-דין זה, ישאו המנהל המיוחד וכונס הנכסים הרשמי בהוצאות המבקש ובשכר-טרחת עורך-דין, בסך 25,000 ₪ בתוספת מע"מ כל-אחד. כל הסכומים ישאו ריבית והצמדה כדין, מהיום ועד ליום התשלום בפועל. להסרת ספק יוער, כי תשלום ההוצאות אינו קשור להגשת הדו"ח, והחבות בהן לא תושפע מתכולתו ומועד הגשתו, ככל שיוגש, ויש לשלמם תוך 30 יום לכל המאוחר.